אוש
מי האמין שנצטרך כולנו ללוות אותך בדרכך האחרונה במקום ללוות אותך בחופה לשמוח איתך ועם רביד ביחד, לרקוד ולשתות בחתונה?!
מספר שבועות לפני ההצעה סיפרת לי וכבר אז ההתרגשות והפרפרים אצלי החלו. בשישי באוקטובר, יום שישי, יום לפני אותו בוקר נוראי, קפצתי אליך לבסיס והתרגשתי כל כך לראות אותך ואת רביד יחד שבוע לפני שאתה מסיים ביחד את המסלול עם החיילים שלך, אותם חיילים שכל כך אהבת, ומתחיל ביחד איתה מסלול חדש ומשמעותי כל כך של בניית בית.זאת גם הייתה הפעם האחרונה שהתראינו, ומאז לא הפסקתי לחשוב עליך ואיפה אתה נמצא.
בתחילת הלחימה, שאלת אותי האם לחכות עם ההצעה לאחרי שתסתיים הלחימה ועניתי שעדיף לחכות, בדיוק מהסיבה הזו… לפחות ככה חשבתי…
אחי היקר איך אפשר לסכם בכמה מילים עשרים ושתיים שנים של נתינה והובלה, אהבה בלתי פוסקת לעם והארץ,יוזמה, שמחה וחברות אמיתית והכל תוך מצויינות ומוטיבציה לתת את הכי טוב, כחייל, כמפקד, כלוחם, כאזרח. למדתי ממך המון ויש עוד הרבה מה ללמוד ולאמץ! תמיד היית מקור לגאווה והשראה בשבילי.
תומר ואושרי בילדות
סליחה שלא הייתי בשבילך כשהיית צריך אותי!
אושרי אחי האהוב, גם עכשיו, ברגעים כל כך קשים, אתה תמשיך להיות אושרי והאושר של כולנו. החיוך המרוח שלא ירד לשנייה מהפנים ילך איתנו תמיד
תשמור על כולנו, על אמא, אבא, הראל, טליה, נבו חגי צאלה ורביד, הסבים והסבתות
אוהב ומתגעגע