ההספד של רעות - אימו של אושרי

אושרי משה שלי 

אתה הילד שהפך אותי ואת אבא להורים וכך הכנסת אותנו למפעל החיים הכי משמעותי בעולם. תמיד אמרתי עליך שקראת את ספר ההדרכה של התפתחות הילד וכן עשית, הלכת לפי הספר. מתי צריך להתהפך, מתי צריך לעמוד מתי צריך ללכת. היית ילד נוח, כל מה שעשינו בשבילך היה טוב עבורך. מעולם לא כעסת ולא התמרמרת, ידעת לקחת אחריות וידעת גם לשכנע בצדקתך. בכיתה א' למדת לקרא והפכת את המשאב הזה לכוח. קראת הכול מהכול, בלעת סיפרי ביוגרפיה של גיבורים שנפלו, אהבת היסטוריה ורצית לשמוע את הסיפורים שמאחורי הנופלים. בבגרותך, בימי זיכרון, נסעת לבית הקברות הצבאי והקשבת להורים שכולים שסיפרו לך על הבן שלהם. נסעת למסע לפולין ומילאת את עצמך במשמעות גדולה על הארץ שלנו ועל המשמעות הגדולה של מדינת ישראל. היית ערבוב של הגשמיות והרוחניות. ידעת להנות ממה שיש ולעשות את זה בחיוך ועם המון אהבה לסובבים אותך ובמקביל ידעת להתעמק, לחפור בקושי ולפרק אותו עם עצמך ולהוציא מזה מילים. עשית הכול בשקט, בצנעה, בלי טיפת גאווה, היית זה שמאחורי הקלעים, מחבר את הקרעים ויוצר שלמות. שלמות מתוך הקשבה ומתוך רצון להגיע לפשרה שתאפשר פתרון לשני צידי המתרס.   החיוך שלך, מרגע שנולדת, לא ירד לך מהשפתיים. חיוך שכבש כל אדם ופיזר קסם אישי והילה. אין משהו שהחיוך שלך לא יכול להמיס, אפילו כשקשה, לא נשברים, מחייכים ומתוך החיוך מגיע השלווה כי לא כל דבר שצריך לעשות אנחנו רוצים לעשות, אבל אנחנו כאן השליחים ומישהו צריך לעשות את העבודה ואז "כשאין גלגל אני גלגל" ואז עשית, כל דבר, כל תפקיד, מה שיקדם לביצוע המשימה. המ"כ שלך כתב לך התג "מי שלא נשם אבק דרכים, לא ישאף אוויר פסגות"- משפט שכל כך מתאר אותך בעשייה, בהתנהלות ובהוויה. כשפרצה המלחמה אמרת לי "אמא אימנו אותנו לזה, אנחנו יודעים מה לעשות" וככה השרת בי תחושת רגיעה, כי זה מה שסיפרתי לעצמי וככה נרגעתי. 

בשיר "אבא, אמא וכל השאר" יש פזמון שהולך ככה: "לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה תשקע השמש, תבוא העלטה ואז ננום בבגדנו במיטה כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא" ביום רביעי לפני שבוע וחצי הגעת ל24 שעות ואני רציתי לעצור את השעון ולהשאיר אותך כאן, איתנו במקום שאליו אתה שייך. היית איתנו כאן, חייכת, צחקת, סיפרת לנו סיפורים מהקרב, אמרת שקשה ויחד עם זה יש מוראל גבוה והיה לך מבט בעיניים שאמר, אמא, אני כותב היסטוריה- אני נלחם על ארץ ישראל". כן בן יקר שלי, אתה נלחמת על ארץ ישראל עד טיפת דמך האחרונה וזו המלחמה הכי צודקת בעולם שטובעת את הקיום שלנו כעם יהודי כאן בארץ ישראל. 

בשלישי בערב, בשבוע שעבר, כשדיברנו נתת לי להרגיש שזה בקטנה, "אמא זו המשימה" כמו תמיד הקטנת את הדברים כדי שלא נדאג, שלא נהייה בחרדה ואני בטוחה שככה הסתובבת שם, לא נתת לפחד לזחול אליך ולכרסם בך ונתת את כל כולך. כי אתה ילד כזה שנותן תמיד מ-א ועד ת, בלי חששות, בלי בלבולים, עושים מה שצריך ואחר כך גוזרים מהעשייה ערכים. איך ממשיכים מכאן, איך מחייכים, עדיין אין לי תשובה ואולי גם לא תהייה לי לעולם ויחד עם זאת אני יודעת שמה שילווה אותנו כמשפחה זה החיוך שלך התמידי הזה שמעולם לא מש משפתיך. אני יודעת שיהיו ימים קשים יותר ויהיו ימים של שבר גדול, אך הייחד שלנו כמשפחה עם הייחודיות של כל אחד מהאחים שלך, עם הדמיון אליך ועם השוני יחזירו לנו את השמחה. 

אני יודעת שאתה שומר עלינו שם מלמעלה ובטח מחייך ואומר "חברה על מה כל הרעש, אני כאן בלב של כל אחד מכם".  כי לכל אחד מאיתנו, כל מי שנמצא כאן ובא לכבד אותך בדרכך האחרונה יש משהו ממך, אושרי משה שלי ושל כולם. נכנסת ללב של כל כך הרבה אנשים ובזה העברת להם את המורשת שלך לאהבת האדם והארץ וכולנו נמשיך להשריש את הערכים, שהיו כל כך חשובים לך, הלאה- לדורות הבאים, כי אנחנו כאן, עם ישראל, כאן כדי להישאר לנצח. אני רוצה לבקש ממך סליחה אם אי פעם פגעתי, השפלתי או עשיתי משהו לא ראוי כאמא. עכשיו אתה קרוב לאלוהים, גם הוא רוצה להנות מהקסם שלך. אז עכשיו כשאתה כל כך קרוב אליו בקש ממנו שיביא ניצחון לעם ישראל עם כמה שפחות כאב. נוח על משכבך בשלום ותהה נשמתך צרורה בצרור החיים. אוהבת אותך ונוצרת את אישיותך הייחודית לעולם, 

אמא שלך.